עופר חדד

יש דבר כזה? האם הערך הזה עוד קיים כשלכל עיתונאי יש עשרות ומאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות שרק רוצים לדעת מה הוא חושב, באמת? למה כל כך חשוב לצופים לשבץ את מי שהם רואים על המסך לתבניות של ימין ושמאל, דתי או חילוני, חמוץ או חמוד. ולמה באותה נשימה זה גם מה שהופך לסעיף הביקורת וכלי הניגוח העיקרי נגד אותם עיתונאים. המחיר של הכנסת עמדות ודעות אישיות, והאם יש עדיין ביקוש לדיווח עובדתי ויבש. על עיתונאות מחנאית, כשהעיתונאי הוא דמות בעלת משקל. בין הפרשן לריפורטר. כשהעיתונאים הפכו לסיפור בעצמם.

הסמארטפונים והרשתות החברתיות מציפים אותנו בכל שעות היום בכמויות בלתי פוסקות של מידע חדשותי, חלקו מגיע מותאם ישירות לטעמנו האישי ולתחומי העניין שלנו. אתרי חדשות, עמודי עוקבים של כלי תקשורת, של עיתונאים, אז איך נותנים לצופה סיבה להתיישב מול מהדורת החדשות המרכזית בשעה שמונה בערב ולהרגיש שרק כאן הוא יקבל את מה שלא ימצא בשום מקום אחר. על האתגר העיתונאי בעידן עתיר מידע, ואיך בדרך לרייטינג המיוחל שומרים על סדר יום חשוב ולא רק מעניין.

המקורות, האינטרסים, יועצי התקשורת, המרוץ לראשוניות ובלעדיות. איך נראים אחורי הקלעים של הסיפורים שהופכים לכתבות והתחקירים שכולם ידברו עליהם. איך מגיעים לסיפורים? כמה זמן לוקח להכין כתבה? איך עורכים תכנית? מה נכנס ומה נשאר בחוץ? איך שומרים על האיזון בין החשוב למעניין? עד כמה החדשות בישראל מצליחות לשנות מציאות ושיח ציבורי? ומה הכי מעצבן את הצופים…