פרופ' דני רבינוביץ

משבר האקלים כרוך בשלושה סוגים של אי-שיווין בין מדינות ובתוכן.

א. האחריות להיווצרותו איננה שיוונות, שכן המדינות המתועשות הוותיקות פלטו מאז המהפכה התעשייתית גזי חממה בכמויות גדולות יותר, ותרמו להיווצרות הבעיה הרבה יותר מהמדינות שהתיעוש בהן הגיע באיחור.

ב. התוצאות ההרסניות של שינוי האקלים רובצות לפתחן של מדינות עניות ובלתי מפותחות, ומסכנות את עתידן.

ג. המחויבות למציאת פתרון איננה שוויונית: מדינות עשירות, ובראשן יצרניות נפט וגז טבעי, אדישות יותר לבעיה ממדינות עניות שישלמו מחיר יקר.

כבר ב- 1995 צפה הסי איי איי שהתחממות גלובלית תהווה במאה ה- 21 את הגורם מספר 1 לאי יציבות גלובלית. הנבואה הזו כבר מתגשמת. משבר האקלים גורר כשלים חקלאיים ופגיעה משמעותית ביכולת ייצור המזון, בעיקר באזורים שכבר כיום נתונים בסכנת מדבור. סוריה וסודן הן דוגמאות טרגיות לדינמיקה השלילית שבה בצורת מתמשכת מוטטה חבלים חקלאיים שלמים. קהילות גדולות של איכרים איבדו את היכולת להתפרנס ונטשו אל הערים. הגירה המונית כזו, בעיקר כשהיא מתרחשת במדינות עניות, משוסעות אתנית, שאינן ערוכות לקליטה ושיקום של אוכלוסיות גדולות של עקורים הן מועדות לפורענות. 'פליטי אקלים', שמספרם עשוי להגיע בעשורים הבאים למאות מיליונים, הם כבר חלק מהמציאות הגלובלית. מה הן האופציות העומדות בפני מדינות ספציפיות והקהילה הבינלאומית כולה כדי לקדם את פני הרעה?

בעוד המדע מצביע בבירור שמקורותיו של משבר האקלים הם אנתרופוגניים, כלומר מעשה ידי אדם, כוחות מרכזיים בכלכלה ובפוליטיקה העולמית דואגים בהתמדה לטשטש את האמת הזו, שעלולה לפגוע באינטרסים שלהם. מה הם מאפייני הכחשת האקלים? איך הם קשורים למשטר סובסידיות הדלקים? ומה ניתן לעשות כדי להביא שינוי?

משבר האקלים מעורר דאגה גוברת והולכת בחוגים פוליטיים וכלכליים, ועשוי להביא תמורה משמעותית בשוק ההון. קצב ההתחממות הנוכחי יביא בעשורים הבאים מדבור מתרחב וכשל יבולי מזון בקנה מידה גדול. ה CIA והפנטגון צופים זה זמן שבמאה ה 21 מצוקות מים ומזון יהיו המחולל העיקרי של אי יציבות פנים -מדינתית רגיונאלית וגלובאלית. עלית מפלס האוקינוסים מאיימת על נדל"ן בערכים פנומנאליים בערי חוף חשובות, התחממות הים מגבירה את תדירות הסופות הטרופיות ואת עצמתן. מנהיגים עולמיים, כולל ראשי ה G8, קברניטי ענף הביטוח ורגולטורים בתחום הפיננסי מתייחסים למשבר כאל מרכיב מרכזי בתחזיות וכאל יסוד חשוב של תכנון אסטרטגי. הקונצנזוס המדעי שהתגבש בסוף 2007 קובע שכדי לרסן את משבר האקלים ולשמור אותו בממדים נסבלים יש לקצץ את פליטת גזי החממה ב 50% ביחס לרמתה משנת 2000, ולבצע את הקיצוץ הזה עד 2050. המשמעות היא מהפיכה תעשייתית שניה, שתשנה באפן רדיקלי תחומי יסוד של תשתית וצריכה. צפוי מהפך בכלכלת ייצור החשמל, בתחבורה, בבניה, בחקלאות ובדפוסי צריכה.  לשוק ההון יש, מטבע הדברים, תפקיד מרכזי בטרנספורמציה הצפויה. מימון מחקר, פיתוח ויישום של טכנולוגיות סביבתיות בתחום האנרגיה, המים, המינוע, ייצור המזון והתשתיות הולך ומתייצב בזרם המרכזי של שוק ההון העולמי

התמודדות אמיתית עם משבר האקלים, ריסונו ושיפור יכולות ההסתגלות להשפעותיו הבלתי נמנעות, תלויים בצמצום כמות גזי החממה הנפלטים לאטמוספירה מגבירים את 'אפקט החממה' ומעלים את הטמפרטורה. צמצום זה מחייב האטה בשריפת דלקים מאובנים (פחם, נפט וגז טבעי) ומעבר למקורות אנרגיה מתחדשים (שמש, רוח ועוד). יצרניות הנפט ובמזרח התיכון, ובראשן מדינות המפרץ, מתנגדות באפן מסורתי למעבר הזה, שיפגע כמובן בהכנסות שיש להם כיום ממכירת נפט וגז טבעי. האם המצב האקלימי הפוסט נורמלי העומד בפתח, לצד סופו הקרב של עידן הנפט עם המעבר לרכבים חשמליים ולאנרגיה מתחדשת ישנה את עמדתן? האם הפוטנציאל הסולארי האדיר של האזור, שזוכה ליותר ימי שמש מכל מקום אחר על פני כדור הארץ, ישכנע אותן לקחת חלק פעיל יותר במהפכת האנרגיה השנייה?