הכי טוב ברחם – מאת יעקב בורק

השיעור היחסי של לידת נשים וגברים בטבע אינו שווה. על כל 100 לידות של תינוקות־בנות נולדים 105 תינוקות־בנים. יחס המינים בביציות המופרות קיצוני אפילו יותר. הסיבה העיקרית היא עמידותם הנחותה של הזכרים במהלך ההיריון. יחס ההפלות אומר הכול: על כל 1,000 הפלות של בנים ניתן למנות רק 885 הפלות של תינוקות בנות. יחס זה מתברר, רגיש ביותר להשפעות חיצוניות.
בעקבות אירועי ה־ 11 בספטמבר קטן באופן יחסי מספר הבנים הנולדים. היה זה ביטוי לתופעה המוכרת לחוקרים על פיה, כאשר גדל ריכוז הקורטיזול, הורמון המייצג דחק נפשי, נפגעת לידת הזכרים מביציות שכבר הופרו. בעקבות אסון התאומים עלה שיעור ההפלות של עוברים זכרים ב־ 12% תופעה זאת אובחנה כבר בעבר בעיתות של מצוקה חברתית או לאומית, כך היה בזמן זיהום האוויר בלונדון בשנת 1952, בעת נפילת הגוש הקומוניסטי בשנת 1991 ואפילו בירושלים אחרי מלחמת ששת הימים.הסיבה לכך נעוצה בניסיונו של הטבע לשקף את העובדה כי עליה בדחק נפשי מבשרת בדרך כלל מחסור במשאבים הדרושים להתפתחות התינוק, וכי הזכרים עמידים פחות גם לתלאות העולם שמחוץ לרחם.
אלא שמרגע שיצאו לאוויר העולם, הולך מעמדן החברתי של הנשים ומתרחק מההעדפה שהעניק להן הטבע טרם היוולדן. מקומות העבודה הם הזירה השכיחה להפלייתן של נשים בתרבותנו. שיעור המשרות הבכירות שתופסות נשים נמוך משיעורן בקרב המועמדים המתאימים למשרות אלה, ושכרן נופל מזה של גברים במשרות זהות בכ־ 25% בממוצע. אינספור מחקרים מתעדים אפליה זו בתרבותנו. לקוחות שצפו בסרטי וידאו שבהם מילאו שחקנים ושחקניות את תפקידם של עובדים המעניקים שירות ללקוחות דירגו את הגברים גבוה יותר בסולם שביעות הרצון מתפקודם. המחקר נערך ב־ 2009 על ידי דויד הקמן ועמיתים באוניברסיטת ויסקונסין מילווקי שבארצות הברית. מיותר לציין כי הדברים שאמרו השחקנים והשחקניות, המקום שבו עמדו בחנות, זוויות המצלמה והתאורה היו כולם זהים. המפתיע הוא שהעדפה זו הייתה נכונה גם לנשים שבקרב הלקוחות. “מועמדים” ששלחו את קורות חייהם, במסגרת מחקר, בתקווה לקבל משרה במסעדת צמרת גילו שסיכוייו של מועמד גבר להיות מוזמן לראיון כפולים מאלה של אישה בעלת קורות חיים זהים.
למי שעדיין מפקפקים בכוחן של דעותינו הקדומות לעוות את תפישתנו במצבים שבהם אנו בוחנים ביצוע מטלות מקצועיות לכאורה, מוצע לעיין במחקרן של נולה גריפיתס וג’ין דוידסון מאוניברסיטת שפילד )התפרסם בגיליון אפריל 2010 של כתב העת “הפסיכולוגיה של המוזיקה”(. השתיים הציגו לקבוצת מוסיקאים מקצועיים סרטים שבהם צולמו ארבע כנריות מנגנות יצירה זהה כשהן לבושות באחת מארבע תלבושות; שמלת קונצרט חגיגית, ג’ינס, תלבושת מועדון לילה ובגד שעליו הודבקו מחזירי אור, המאפשר להבחין בתנועות גוף אבל לא בהופעה החיצונית עצמה. כל הכנריות היו תלמידות מצטיינות באקדמיה למוסיקה. כולן לבנות, צעירות ומושכות )על פי מבחן מקובל המאתר את הסימטריה בפניהן(. הניסוי תוכנן בתחכום רב כדי לבודד את הנגינה עצמה מהמשתנים המשפיעים על השיפוט. נגינת הכנריות לא הושמעה, ואת פס הקול של הסרט ביצע כנר שלא צולם כלל. תוכנת עריכה התאימה את תנועותיהן של הכנריות השונות לקצב הנגינה של הקטע שהושמע בפועל, והבטיחה כי הצופה לא יוכל להבחין באי התאמה בין הקצב, האישי מטבעו, לקצב הנגינה בקטע המושמע.
בשלב זה התבקשו 30 מוזיקאים לצפות בסרטים ולדרג את הכנריות על פני מאפיינים כמו מיומנות טכנית ומוסיקליות. כצפוי, מי שלבשו את שמלת הקונצרט דורגו גבוה יותר ובעקביות ביחס לעמיתותיהן בג’ינס או בתלבושת מועדון הלילה. בתחום היכולת המוסיקלית נרשמו תוצאות דומות, כנריות בתלבושת מועדון הלילה דורגו במקום הנמוך ביותר למרות שכאמור, כולן “ניגנו” את אותה נעימה, שנוגנה למעשה בידי אותו כנר.
עולם המוזיקה הוא מקום מצוין כדי לבחון את השפעתן של דעות קדומות שכן הבסיס לבחירת המועמדים אובייקטיבי ומבוסס על ביצועים בני השוואה. זו הסיבה שתחום זה הפך למעבדה שכיחה של בחינת צרות האופק החברתית. מספר הנשים בשמונה תזמורות סימפוניות בארצות הברית עלה מ־ 5% בשנות השבעים לכ־ 25% בשנת 1996 המחקר שהתחקה אחר הגורמים לתופעה, בדק את תהליכי הקבלה לעבודה בפועל של מועמדים לתזמורות אלה, מצא כי הגורם המרכזי שהביא לשיפור זה היה מחיצה גבוהה שהפרידה בין המועמדים לוועדת הקבלה.[image_with_animation image_url="138" alignment="center" animation="Fade In From Bottom" box_shadow="none" max_width="100%"]